רדום
“הפעם הזאת הלכה טוב יותר מהקודמת,” הוא חושב לעצמו. הבחורה הזאת שזרקה אותו הרבה יותר יפה מהקודמת. בסדר, הוא עדיין לא איפה שהוא רוצה להיות, אבל זה קו עלייה. לרן יש גם ממילא חיים מלאים: עבודה קלה, תואר בדרך, כל מה שבנאדם צריך, בעצם. הוא מנגן מוזיקה שמחה יותר מהרגיל בטלפון שלו כדי לאזן את הרגשות שלו – בדרכו שלו, הוא תמיד יודע לנהל את האווירה. הוא מתקשר לנוגה, החברה הקרובה היחידה שלו:
“אני לא מבין את זה, רגע אחד הן לגמרי בקטע שלי, ורגע אחרי זה הן עוזבות אותי.”
“אתה נשמע כועס.”
“אני לא כועס, אני פשוט לא מבין.”
הוא שומע את הדאגה בקול שלה, אבל הוא יודע שהוא יסתדר, כי הוא תמיד מסתדר. אף אחד לא שולט ברגשות שלו יותר טוב ממנו, והוא יודע שזאת אחת התכונות הכי טובות שלו. הוא שם לב כמה בלתי-צפויים אנשים נהיים כשהם פועלים ללא היגיון. הוא מפעיל את המחשב כדי לשחק בו, ואומר לעצמו שבפעם הבאה שהוא יוצא לדייט עם מישהי מטינדר הוא כבר יצליח לשמור עליה בלי בעיה. כשהמשחק עולה הוא שם לב שהשפה התחתונה שלו קצת פצועה – הוא נושך אותה תוך כדי המשחק. זה הרגל שקשה להתנער ממנו. הוא תוהה לרגע אם יש משהו שהוא יכול לשחק בו שלא יכניס אותו לכזה מתח, ומבין שכנראה הגיע הזמן לאכול ערב. השותפה שלו לדירה, מיכל, נכנסת למטבח בזמן שהוא יושב בשולחן ואוכל פסטה. היא תמיד חוזרת הביתה הרבה אחרי סוף יום העבודה, והוא מאד היה רוצה לדעת איך היא מוצאת כל-כך הרבה דברים לעשות.
“מה המצב?” היא שואלת.
“אחלה. הבוסית מרוצה מהעבודה שלי.”
“זה טוב.”
היא משתהה לשנייה.
“יצאתי עכשיו לדייט עם מישהו,” היא אומרת, “הוא די חתיך.”
“אה, נחמד.”
“כן.”
“איך נפגשתם?”
“בבית של חבר. התראינו כבר כמה פעמים.”
הוא מהנהן. “מקווה שזה יעבוד.”
היא מחייכת אליו חיוך מתחנחן, והוא מפנה את המבט לצלחת.
“אני חושב שכדאי שאני אלך לישון תכף,” הוא אומר, “יש לי הרבה עבודה מחר.”
“בטח. לילה טוב.”
“לילה טוב.”
הוא חוזר לחדר שלו, זורק את הבגדים שלו לערימת הכביסה, ומשחק עוד קצת במחשב. הוא מאונן, מצחצח שיניים, והולך לישון. השותף הנוסף, רז, בדיוק חזר לדירה עם חברה שלו. כיוון שרן מסוגל לשמוע מתוך החדר רק מלמולים ואת החריקה של הדלת, הוא יכול להעמיד פנים שהיא מישהו אחר, חבר למשל. כדי להיות בטוח שהוא לא ישמע שום דבר שהוא לא רוצה לשמוע הוא מפעיל את המאוורר, שימסך את הרעשים. ביום למחרת הוא מקבל שיחה מאמא שלו:
“היי, אמא, מה המצב?”
“בסדר, חמוד, מה שלומך?”
“סבבה.”
“יופי, אממממ… אני צריכה שתבוא לעזור לי להוריד את הכיסאות המתקפלים למחסן, זה בסדר?”
“בטח, אמא, שלישי בערב תופס?”
“ברור. תודה, חמוד.”
“ביי, אמא.”
כלום לא גורם לו לקלל את היום שהוא נולד יותר מפקקי תנועה; הוא מקלל את האוויר ונשבע שזאת הפעם האחרונה שהוא נוסע לבקר את אמא שלו בשעות העומס. הוא מניח את היד שלו מול פתח המזגן כדי להתקרר, כשהיא תלויה באופן כזה שהאוויר יזרום לתוך בית-השחי שלו. “אלוהים,” הוא חושב לעצמו, “תירגע, למי אכפת אם זה לוקח עוד עשרים דקות.” קיה אפורה נדחפת בפקק לפניו. “לך קיבינמט, בן של זונה!” הוא מגיע לסף הדלת כשהוא רותח, והדלת נפתחת. מסי, קולי יפהפה שרן מגדל מאז שהוא היה גור, צועד לתוך זרועותיו הפתוחות ומלקק את העיניים ואת השפתיים שלו כשהוא כורע ללטף אותו. זה דוחה, אבל הוא לא יכול שלא לצחקק כל פעם שמסי עושה את זה.
“היי, אמא! היי, מסי!”
“הוא חיכה ליד הדלת כבר עשר דקות בערך. אני נשבעת שהוא יכול להרגיש כשאתה מתקרב.”
פעם רן היה מתאבק עם מסי, אבל הוא כבר בן יותר מאחת-עשרה. הפרווה שלו מאפירה סביב החוטם ועל הגב והזנב שלו, ומפוצלת כמו מטאטא ישן, והוא מתקשה לקום מהרצפה לצאת לטיולים. הוא מגרד למסי מאחורי האוזן, ואז נעמד כדי להתיישב בשולחן האוכל. מסי צולע לצידו ונשכב על הרצפה לנוח לידו, תוך כדי שהוא משחרר אנחת עייפות. אמא שלו חוזרת לקצוץ ירקות.
“אני מכינה סלט וחביתה. מה נשמע?”
“סבבה, אמא.”
“אתה בסדר מבחינת כסף, צריך עזרה ממני ומאבא?”
“לא תודה, אני לא מוציא הרבה מעבר לדירה ולתחזוקה של האוטו.”
“תוציא אותו על אוכל בבילויים עם חברים.”
“זה מה שאני עושה.”
היא מתחילה לחתוך את המלפפונים.
“איך הולך בעבודה?”
“אחלה. הבוסית מרוצה מהעבודה שלי.”
“זהו?”
“אני מסתדר טוב בעבודה. התואר שלי מתקדם ללא תקלות. מה עוד אני אמור לרצות?”
“אם היה לי את השכל שלך הייתי שואפת לפרס נובל.”
“בסדר, אבל אני לא את. בשביל מה אני צריך פרס נובל, חוץ מזה? זה כאב ראש גדול מדי.”
הוא משחק עם האצבעות שלו ומתמתח בכיסא.
“אז, חשבת מה תעשה עם התואר שלך אחרי שתסיים?”
הוא מחניק אנחה בתוך הפה שלו, רגע לפני שהיא נפלטת.
“כה, אז אמרת שאת צריכה עזרה עם הכיסאות האלה, נכון?”
“כן. אתה יודע איפה נמצא המפתח למחסן, נכון?”
“כן. אני אטפל בזה עכשיו.”
“תחזיר את המפתח לאיפה שלקחת אותו, שאני לא אאבד אותו.”
המחסן תמיד מלא אבק, ורן תמיד חוזר ממנו מיוזע ומלוכלך. “שיהיה, עדיף שאני אעשה את זה ולא אמא.” הוא מסתכל סביבו ורואה את הכוננית עם כל הספרים הישנים מהתקופה שהוא היה תלמיד מוצלח בבית הספר. הם מזכירים לו שהוא תמיד היה חכם וששום דבר לא השתנה מאז, שהוא עדיין על אותו הנתיב להצלחה. אולי הוא רוצה לקחת איתו את אחד הספרים האלה, נגיד את שר הטבעות? הרצפה מלאה בצעצועים מאובקים ורהיטים ישנים, כולם מפוזרים והפוכים. הוא מותח את עצמו מעבר לבלגן שעל הרצפה כדי לנסות להגיע לספר, וקצה האצבע שלו מלטף את הכריכה. הוא מנסה לסגור את היד סביב הספר, אבל לא מצליח. האבק מתחיל להעיק עליו והוא מכוסה כתמי זיעה. “יאללה, ששר הטבעות יישאר איפה שהוא.”
מסי מחכה בדלת והסלט מחכה על השולחן כשהוא חוזר. הוא מחבק את מסי וטועם את שמן הזית, העגבנייה, והלימון מעורבבים; טעם הבית.
“פגשת מישהו חדש באוניברסיטה?”
אמא מטגנת את החביתה עכשיו.
“כן, יש לי את נוגה, וגם את מיכל ואת רז, השותפים שלי.”
“אה נכון! מי זאת הנוגה הזאת שאני שומעת עליה כל הזמן? אתם חברים-חברים?”
“רבאק, אמא, אני לא יכול להזכיר חברה בלי שישר תשאלי אותי אם אנחנו יוצאים?”
“אל תתעצבן, חמוד.”
“אני יודע אני יודע,” הוא אומר בטון מרוגז, “אבל זה שתדאגי מזה לא יעזור לי, נכון? אני אמצא אותה כשאני אמצא אותה, זה לא שאני פשוט אתקל בה ברחוב יום אחד.”
“אני יודעת, אבל–”
“אמא, נו די!”
“אתה יודע שאני אומרת את זה בגלל שאני אוהבת אותך, נכון?”
“אני יודע, אמא.”
הוא מרגיש שהגיע הזמן להתלבש יפה מהרגיל לעבודה, כדי לפצות על זה שהוא לבש בגדים פשוטים באותו הסגנון בימים האחרונים וכדי לשמור על הופעה מאוזנת. הוא בוהה בחולצות שלו לרגע: טישרט כחול, טישרט ירוק, טישרט חום… הנה! סגול וכתום, חולצה של הקבוצה אוסטריה וינה. אחת החולצות הטובות שלו, שהוא מחזיק בארון מאז התיכון. ג’ינס כחול, סניקרס שחורים, והוא מוכן לצאת מהבית. בחוץ, בבית הקפה שהוא קונה בו את הקפה של הבוקר, מישהו מושך את תשומת הלב שלו. מגולח למשעי, חולצה מכופתרת, מכנסי בד בצבע בז’, נעליים לבנות, משקפי שמש עם מסגרת מוזהבת. הוא בערך בגילו של רן, וכשטבעת הנישואים שלו מבזיקה באור לחלקיק שנייה, רן מרגיש משהו בבטן שלו. “זה לא משנה,” הוא חושב לעצמו, “לאנשים שהכי אכפת ממני לא משנה המראה החיצוני שלי. משנה להם מי אני בפנים.”
החלק הכי נעים של הליכת הבוקר שלו הוא במרחק כמה דקות מהעבודה. הגדרות החיות מימינו מלבלבות, והוא יכול לשמוע את הצרצרים שרים ונוקשים מתוכן. משמאלו, מעבר לשביל השירות, נמצאת מדשאה מוקפת עצים גבוהים, עם אגם מלאכותי במרכזה. “נחמד,” הוא חושב לעצמו, וממשיך ללכת לעבודה. אבא שלו מתקשר אליו; הוא נשמע מדוכא:
“רן, אנחנו צריכים להרדים את מסי.”
“למה?”
“הוא לא מצליח לקום מהרצפה בכלל. הוא עשה על עצמו את כל הצרכים לפני שעה.”
“טוב– אוקיי…”
“כן…”
“היו לו חיים טובים. שקטים.”
“אני אשאר איתו עד שזה נגמר.”
“תודה, אבא.”
“להתראות.”
הוא מגיע למשרד. דני הוא הראשון שרואה אותו נכנס.
“מה קורה?” הוא שואל.
“בסדר. שום דבר מיוחד, זאת אומרת.”
“אתה מצטרף אלינו לכדורגל?”
“היום כאילו?”
“כן, שמרנו את המגרש להיום בין שבע לתשע.”
“כן אחלה, נשמע מצויין.”
“מעולה, היה חסר לנו שוער.”
דני לוגם מהקפה ומעיף מבט על המסך שלו.
“אפשר את העזרה שלך במשהו?”
“בטח, מה קרה?”
“המדפסת התקלקלה שוב.”
המדפסת מסרבת לקבל הוראות ממחשב אחד לפחות בכל יום. דני שולח לו כמה דפים להדפסה. רן מבין שיש לו מזל היום – המדפסת מגיבה למחשב שלו ללא היסוס. “שמחתי לעזור,” הוא אומר כשהוא מגיש לדני את הדפים, וחוזר לשולחן שלו. הוא נזכר במסי: תחרויות ריצה, שמסי תמיד היה מנצח בהן אותו בקילומטר. כפפת האגרוף שהוא קשר לחבל, כשהוא מנופף בה וגורר אותה בשביל מסי שיצוד אותה. הדרך שבה מסי היה פותח את דלת ההזזה למרפסת עם הרגל הקדמית שלו, כמו בנאדם, במקום עם החוטם. כזה כלב חמוד. הוא שם לב פתאום שהוא בוהה בטבלת האקסל על המסך שלו. “טוב,” הוא חושב, “אני עדיין יכול לעבוד. מה שהיה היה.” למסי באמת היו חיים טובים, שקטים ושלווים. הוא היה כלב טוב, אבל זמנו הגיע, וזה בסדר; הוא ידע שזה יגיע כבר כמה זמן.
אחרי כמה שעות הוא מקבל הודעה מאמא שלו:
“מה שלומך?” היא שואלת.
“שמעת על מסי?” הוא עונה.
“ברור. כלב משפחה טוב וחכם. אני אתגעגע אליו.”
הוא מתחיל ללכת לכיוון היציאה. “היו לו חיים טובים. זה היה בדרך לקרות כבר מזמן. חיים שלווים. אבא היה איתו.” הוא כבר כמעט בקצב ריצה. הוא מבחין באזור העישון מיד כשהוא יוצא מהבניין, מעט מרוחק מהשביל. אף אחד לא נמצא שם. הוא הולך לשם, מתיישב על הספסל, ופורץ בבכי תמרורים.
26 ביולי 2026