Tamir Mittelman

נס גלוי

Mon, 21 Sep 2026 00:00:00 GMT

החלק הכי מעניין בשבילי בתואר בבלשנות היה הדרישה ללמוד שלוש שפות זרות. בנוסף לגעז (שפת קודש אתיופית) ולקטלאנית (לא דומה לספרדית יותר מצרפתית) למדתי גם אירית מודרנית, שזכורה לי עד היום כשפה הכי קשה שלמדתי בפער גדול, יותר אפילו מהיוונית העתיקה שפגשתי מאוחר יותר. לאירית יש סיפור עצוב למדי. למרות שיש לה היסטוריה כתובה לא פחות עתיקה משל האנגלית, ולמרות שהנזירים האירים נתנו לאירופה את הנקודה בסוף המשפט ואת הרווח בין המילים, כיבוש זר מחק אותה כמעט לגמרי. האנגלים, בייחוד החל מימיו של אוליבר קרומוול, דרסו בשיטתיות את השפה האירית באי שלה, ובשילוב עם הרעב באירלנד במאה ה-19 שגרם לגל הגירה אדיר לארה״ב, השפה האירית דעכה, עד שהיא הגיעה למצב הגסיסה הנוכחי שלה. לפי חוקי אירלנד השפה האירית היא השפה הרשמית הראשונה של המדינה לפני האנגלית, אבל בפועל יש לה פחות ממאה-אלף דוברי שפת אם בארץ של 5.5 מיליון איש. הסיפור של השפה האירית, לצערי, לא יוצא דופן בעולמן של השפות האנושיות. לקטלאנית שציינתי בתחילת הפסקה יש כמה מיליוני דוברי שפת אם, אבל היא נתונה ללחץ ולדחיקה מתמידים מצד הספרדית. באמריקות מאות (אם לא אלפי) שפות ילידיות נמחצו כמעט ללא זכר תחת המכבשים האנגלים, הצרפתים, הספרדים, והפורטוגלים. יש שפה מתה אחת בודדה שחזרה לתחייה, שפה שהיא יוצאת דופן ניסית בהיסטוריה האנושית – השפה העברית.

העברית שייכת למשפחת השפות השמיות שילידיות למזרח התיכון. קרובות המשפחה שלה, מהדומה ביותר לשונה ביותר, הן הפניקית שדוברה בלבנון (הפניקים המציאו את האלפבית), הארמית, הערבית, ואפילו האמהרית, שמוצאה ככל הנראה בשבטים שהיגרו בהפלגה מדרום חצי האי ערב למזרח אפריקה בעבר הרחוק. השפות האלה פרצו כולן מאותו האזור, ובמרוצת השנים, כשהשבטים במזרח התיכון נפרדו זה מזה, השפה שהם דיברו נסעה בכיוון שונה עם כל שבט, וכך היא התפתחה לשפות השמיות השונות (אם זה נשמע לכם מעורפל, ההבדלים בין האנגלית הבריטית והאנגלית האמריקאית הם דוגמה מצויינת של השתנות שפה; לולא תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות אפשר היה לשער שבימינו האנגלית הבריטית והאמריקאית כבר היו אולי מתגלגלות לשפות דומות אך נפרדות). העברית חיה בשלווה בין אחיותיה השמיות באזור ארץ ישראל בשנים שלפני הספירה, אבל סביב הולדת ישו הארמית כבר העלימה אותה כמעט לחלוטין. ישו כמעט בוודאות דיבר ארמית, אולי גם יוונית, אבל עברית הוא ידע רק מכתבי הקודש. עד ימי הביניים העברית נעלמה לחלוטין כשפה דבורה והשתמרה רק בתפילות ובכתבי הקודש ובפרשנויות שלהם. כדי להמחיש עד כמה העברית הייתה גמורה, מספיק לציין שהרמב״ם כתב את מורה נבוכים, אולי הספר היהודי הכי מפורסם מימי הביניים, בערבית.

את הסיפור של תחיית העברית אתם ככל הנראה מכירים, אם אתם מסוגלים לקרוא את הטקסט הזה ללא תרגום (לאקדמיה ללשון העברית יש אוסף מצויין של כתבות בנושא¹). מדובר בשילוב של מוטיבציה לאומית של החלוצים יחד עם הצורך לאחד את כל הגלויות תחת שפה אחת שכל היהודים הכירו, ובמובן הזה היא הייתה חלק רגיל מגל ההתעוררויות הלאומיות ששטף את אירופה במאה ה-19. אבל גם אם תחיית העברית לא מיוחדת בהיסטוריה הפוליטית של אירופה, לעברית יש ייחודיות עצומה בהיסטוריה של השפות: העברית שפה מתה שקמה לתחייה, בשונה מהשפות העממיות באירופה שהחליפו שפות של אימפריות זרות (למשל הצ’כית שהחליפה את הגרמנית בצ’כיה). הדוברים הילידיים החדשים שלה, שכאילו הופיעו יש מאין, גדלו כולם על שפות אחרות ובעיקר רוסית, ערבית, והאחיות יידיש וגרמנית. התוצאה היא התערובת הלשונית המשוגעת שהתהוותה בעברית בעקבות ההחייאה של שפה שהייתה קבורה במשך אלפיים שנה באותו המקום, ושקמה מקברה בעולם שונה לגמרי. ההשלכה של זה הייתה שלעברית חסרו באופן נואש לא רק מילים להמצאות מודרניות, אלא גם מילים יומיומיות כמו “כן” (שכבר נשחקת מרוב שימוש ל”כה” בשפתם של הרבה אנשים כולל אותי) ו”תודה”.

אחת התוצאות הכי מצחיקות של המחסור האמור במילים דבורות היא אוצר הדיבור היומיומי ובייחוד הקללות שלנו. כדי להגן על פני האתר אני לא אשטח אותן כאן, אלא רק אגיד שאם תבחנו את כל הברכות וההפטרות שעוברות לכם בראש במהלך היום, תגלו שרובן המכריע מגיע מערבית, מיידיש, מרוסית, או מאנגלית (מוזמנים לשלוח לי שאלות על מילים ספציפיות). אפילו החידוש ז’ על שלל נגזרותיו העכשוויות מוצאו ככל הנראה בארמית². נוסף על הקללות יש לנו גם הרבה שאילות נוספות כמו תרגומי השאילה “מה נשמע?” (ווס הרצעך, יידיש) ו”איך הולך?” (Wie geht’s, גרמנית) ומילות סלנג שאי אפשר לחיות בלעדיהן כמו: כיף, סבבה, ואחלה, כולן לקוחות מערבית. את המילה “סלנג” עצמה שאלנו מאנגלית.

בעולם הדקדוק יש לנו גם שאילות שהן מעט מכוערות בעיניי כמו המבנה העורך-דיני “היום בו נסעתי” האירופאי במקום “היום שנסעתי בו” המקורי, שמשגשג לשמחתי ללא תחרות בלשון הדיבור. יש גם מילה שלגביה שפת הדיבור נכנעת כמעט ללא קרב לאנגלית בצורה שמעלימה מהדיבור שלנו המון גוונים, לדוגמה: “עושה לי לבכות/להקיא” במקום “גורם”, “עושה אותי יפה” במקום “הופך ליפה/מייפה”, “עושה אותי שמח” במקום “משמח”, ו”עושה שכל” במקום “הגיוני/מסתדר”. למרות זאת, קשה לי להתלונן כשהאלטרנטיבה היא שהיינו מדברים בשפה זרה לגמרי לארץ ישראל, כשהסיכון העיקרי הגיע מהגרמנית והיידיש, שמרוחקות שנות אור מהעברית ומהמזרח התיכון בכלל.

תודות ללימודים הארוכים שלי זכיתי להבין ולהתרגש מניסים מעשה ידי-אדם כמו חיסונים למחלות ילדות, שהם תוצאה של מאות ואלפי שנים של דיונים, ניסויים, כשלונות, ומאמצים אנושיים כבירים. מכל הנפלאות שקיימות היום על כדור הארץ, לנו, ליהודים בישראל, יש פלא משלנו שבראו והורישו לנו דור בוני הארץ. שוו בנפשכם את המאמץ שהם היו צריכים להתמסר לו כדי לזנוח את שפות האם שלהם, ללמוד מאפס את הדקדוק ואת אוצר המילים של שפה שאין לה דובר שפת-אם אחד, ולבסוף לטבוע בה מילים וביטויים חדשים שיהפכו לטבעיים למשמע. נס אמיתי.

Genetically Modified Organisms

Thu, 17 Sep 2026 00:00:00 GMT

If biology had a god, it would, without a doubt, be DNA. Our bodies as well as every other living being (organism) are composed of tiny individual compartments called cells, separated from each other by layers of fat, and at the heart of each cell in every organism¹ lies its DNA, which defines it almost completely. DNA has four building blocks, called bases: adenine (A), thymine (T), guanine (G), and cytosine (C). Millions to billions of these bases are arranged in a sequence in two long strings in each cell, and each pair of strings is identical in each cell inside the same organism. There is an extremely simple rule for how the two strings relate to each other in a cell: an A on string no. 1 will always face a T on string no. 2, and G will always face C, no exceptions. If you have an A facing a G or a C, for example, that is necessarily damage to the cell.

An organism is built of cells, every cell holds the same DNA, and in DNA A always faces T, G always faces C.

The sequence of DNA bases is identical between cells from the same organism, meaning that if you took a cell from your skin and a cell from your bone and compared the DNA sequence in each, they would be identical. Every person, every cockroach, every tree, and every microbe has its own DNA sequence, identical in all its cells but different than the sequences of other organisms. That is the organism’s genetic sequence—its biological essence. Change the genetic sequence by a little, and you usually change the organism’s essence by a little; change it enormously, and you have a different creature. For instance, two different people have very similar genetic sequences, while a mushroom and a mosquito hugely differ in their sequences.

Sequences are identical within the same organism, nearly identical between two people, and unrelated between distant creatures.

How does DNA determine what we are? The sequences every creature holds are essentially instruction manuals; you can think of the letters A, C, T, and G as an alphabet spelling out blueprints for various machines made of proteins. Each protein machine (enzyme) has a different purpose: build this, move that, disassemble these (when we eat protein, our digestive tract breaks it down into the amino acids that compose it, which is why the terms protein and amino acids are used almost interchangeably in nutrition). Organisms are different from one another, because each has a different genetic sequence holding designs for different machines acting on the world in different ways. I won’t get into the precise mechanism of how DNA encodes proteins and will only note that DNA is too precious to be exposed to the dangerous outside world, so cells use an intermediary called RNA to copy the blueprints from the strings of DNA and carry these copies to the industrial plants that produce proteins, called ribosomes.

The DNA blueprint stays behind while RNA carries a copy out to the ribosome, which assembles the protein machine (enzyme) from amino acids.

In general, cells protect their own DNA at all costs, because it has no backup—once a piece is broken beyond repair, it and the machine it encodes are lost forever. However, if we know what machine a certain genetic sequence is the blueprint for, and if we know what the machine does and how it’s assembled, we can tinker with the sequence to tinker with the machine. Since a single sequence is read many times to produce many copies of the same machine, this is much more efficient than tuning the machines themselves. We edit the sequence for the same reason we change the design of a car, rather than recall all cars of the same make and model every time. So, when a geneticist comes up with a way of genetically modifying an organism, this is pretty much what is meant by it. We detect a weak point in a tomato’s immune system that makes it more vulnerable to viruses and reinforce it by adjusting the design for a machine that erects the walls meant to stop viruses. Or, we might put the machinery that produces starch in rice grains into overdrive to make the grains fatter and tastier.

Edit the sequence and every machine built from it afterwards is built to the new design.

All that’s meant by “genetically modified organism” is giving an organism a tiny nudge toward a track we like a little better than the one it’s currently on. There’s nothing surreptitious about it, and it does not add anything to the contents of the modified organism besides what we control. Once you chew and swallow the genetically modified organism, your body breaks it down the same way it does an unmodified one, that is, entirely. Options that don’t include genetic modification normally include tools like pesticides, antibiotics, and hormones. These have much more unpredictable effects on the crop or livestock, not to mention the people who eat them. You could forgo all of the above if you feel that’s safer, but that comes at a much higher cost for you. There’s simply no way to grow many tons of crops, all of them at a high quality, without fear of disease or pests, and sell them at the same price as crops that were treated in a manner that makes growing them smoother.

I think the reason why many people prefer organic food is that they feel there is some sort of occult manipulation taking place behind the scenes before the food they’ll ingest reaches their plate. I understand this suspicion, since many practices of arguable benefit have been common in the past and still are—antibiotic overuse in feedlots is a familiar example. In reality, genetically modifying organisms is most likely the cleanest choice we have for improving livestock and cultivars (I’m also a fan of biological pest control), as it allows us to make pinpoint edits to blueprints for the exact machine we want to change while touching nothing else, and without leaving any chemicals inside the plant or animal. If you are willing to eat asparagus that was treated with hormones on an industrial farm, buying genetically modified asparagus is much easier to justify.

I know I’m ignoring red blood cells and viruses here, and I know bacteria are prokaryotes. Please don’t be That Guy. ↩

מי שואל אותך

Sat, 12 Sep 2026 00:00:00 GMT

לפני כמה שבועות, לטובת מי שחי מבודד על המאדים (אשריהו), פרצה בארץ סערה בגלל הסירוב של כיתת לוחמים דתיים¹ לעלות לנגמ״ש שישבה בו פרמדיקית. אני לא אגע פה לא בתיאור המקרה ולא ברוב הטיעונים שעלו משני הצדדים בעקבותיו, כי כבר שמעתם אותם ואין לכם בי צורך שאחזור עליהם. במקום זה, תיזכרו לרגע בסיקור של המקרה ובתגובות אליו. לא שכחו להתייחס לאחת המעורבים?

כשדיונים ושיחות ספונטנים מתפתחים לשיחה על מצבן של הנשים בעולם, התלונות העיקריות שאני שומע מהן מתמקדות לרוב בשני נושאים: הטרדות מיניות והפרשי סמכות, שמהם נגזרים גם הפרשי שכר. לראשון אין קשר ישיר למקרה (עקיף קיים בהחלט, אבל זה דיון נפרד); והשני קשור בצורה מעט מעורפלת שאגע בה בהמשך, אבל כרגע, בדיוק בגלל שאני גבר, אני רוצה להתחיל בנקודה שאני שם אליה לב באופן אישי הרבה יותר מהאחרות – שפשוט לא שואלים אתכן. האיום בהטרדות או בתקיפות מיניות הוא שולי לרוב הגברים הסטרייטים, וכמובן שבנושאי הסמכות והשכר אנחנו נמצאים בצד הנכון של המתרס ברוב המקרים, אבל לעומת זאת המצב שבו לא שמים עלינו מוכר לכל בנאדם. כמעט מיותר להגיד שלכולנו יש דוגמאות כאלה מהשירות הצבאי, כשלי למשל זכור במיוחד היום שבו הכריחו אותי להשאר ער 26 שעות עם אזעקה מוקלטת שפועלת ברקע בלי הפסקה – עינוי סיני של ממש. באותה המידה כל אחד יכול לבחור לעצמו דוגמאות גם מבית הספר, מהבית, מהעבודה, מהזוגיות, ומאיפה שהוא לא ירצה.

בחזרה לאירוע הנגמ״ש, הפרמדיקית בלטה באירוע הזה בדיוק בהעדרה. היא תפקדה שם כג’וק שנבהלתם לגלות בחדר המלון (“אני לא נכנס עד שהיא יוצאת”), או לכל היותר כאדם חסר חשיבות אלא כחפץ (מיני – זאת כל ההצדקה לאיסור הדתי). לחיילים אסור להתראיין ללא אישור מדובר צה״ל, לכן צריך לשאול: מי דיבר בשמה? באליטה הדתית והשלטונית נזעקו המון אנשים להגנת הלוחמים, אבל להגנת הפרמדיקית יצאו רק ח״כים מהאופוזיציה ושאר גורמים חסרי כוח אמיתי. אין שום גורם “מתווה מדיניות”, כפי שהם נקראים, שהגן על זכותה של הפרמדיקית לאכלס חלל עם גברים, עניין שבעיני כל אדם ליברלי הוא מובן מאליו, וניכר גם שאפילו מבין המגנים עליה, אף אחד לא שאל את עצמו מה היא בכלל חשבה על המקרה.

אפשר לטעון לעומתי שהמג״ד ששפט את החיילים למחבוש התייצב להגנת הפרמדיקית, מה שמוכיח לכאורה שהפיקוד התייצב לצידה, אלא שהמג״ד לא הגן פה על החיילת אלא על סמכות המפקד. גם אילו החיילים היו מסרבים לעלות על נגמ״ש שמוצב בו כפרמדיק דרדסבא, שאין לו ככל הנראה הכשרה מתאימה, הם היו נשלחים למחבוש, בגלל שהפיקוד הצבאי במצב כזה מגן על הסמכות של עצמו ולא על כבודה של החיילת שהושפלה על ידי חברי הפלוגה. כיוון שהצבא הגן פה על עצמו, השלטון על החיילים הגברים, אבל אף אחד לא הגן לא על האישה ולא על האוטונומיה שלה כבת-אנוש, אין דרך לומר שמצבן של הנשים השתפר בגלל האירוע הזה. מצבן בהחלט עשוי להדרדר לעומת זאת אם בממשלה או בכנסת יחליטו למנוע הישנות של מקרים כאלה – החלטה שבהרכבן הנוכחי של הכנסת ושל הממשלה תהיה בהכרח לרעת הנשים.

אני אצטט פה גם את הטור² של ד״ר רבקה רביץ, שניסתה לברך בו את החיילים בפרשה ויצאה מקללת. היא כותבת שעבור גברים חרדים נסיעה איתה (כלומר עם ד״ר רביץ) באמבולנס “לא עומדת בסטנדרטים ההלכתיים שלהם” ומצדיקה אותם כך: “אף אחד מהגברים הללו לא חושב שאני פחות טובה מהם, פחות חכמה, פחות מוצלחת או פחות מוכשרת… הכישרון הכי יעיל שהצלחתי למצוא בתוכי היה היכולת להבין אותם” (ההדגשה שלי). היא פורטת את כל הבוז שגברים חרדים רוחשים כלפיה ומיד משלה את עצמה בפסקה קצרצרה אחת: הבעיה לדידה היא לא חלילה שגברים חרדים חושבים שהיא פחות טובה מהם; פחות חכמה; או פחות מוצלחת מהם, למרות כל הראיות. פשוט הכישרון הכי חשוב שיכול להיות לאישה הוא להבין את הגברים שמבחינתם עצם הנוכחות שלה היא גנאי להם. מיותר לציין שהיא לא מבקשת מהם את אותה ההבנה או ההתחשבות כלפיה.

אני רוצה לציין גם נקודה של צביעות שמגיעה מתוך הבית הליברלי שלי, שהצביעה עליה מדענית הסגל של המעבדה שעשיתי בה את הדוקטורט. כדרכם של מדעני סגל היא ניפקה את ההברקה הזאת כאילו הייתה עניין של מה-בכך, ואני נותן לה את הקרדיט על הטיעון שתקראו מיד. בשביעי באוקטובר נחטפו יחד עם האזרחים גם חיילות וחיילים רבים. החיילות החטופות נחטפו ממוצבים צמודים לגדר, שהסיכון בהם הוא כבכל מוצב קדמי. כשהחיילות נחטפו, ההחזרה שלהן הביתה הוגדרה בעדיפות גבוהה יותר משל החיילים הגברים. הצביעות נמצאת בניסיון שלנו לאחוז את המקל משני קצותיו: מצד אחד, אנחנו מבקשים שחיילות ישרתו בתפקידים קרביים לפי אותם קריטריונים שמודדים לפיהם חיילים. מצד שני, כאשר החיילות נפגעות (נחטפות) כפי שאפשר לצפות שיקרה לחיילת קרבית, אנחנו נותנים להן יחס מועדף. עלינו, הליברלים שמאמינים בשוויון בין נשים לגברים, לבחור: או שחיילות לא משרתות בסיכון קרבי; או שהן כן, ואז צריך להתייחס אליהן כמו אל גבר באותו התפקיד. אני מציע לשאול את הנשים תחילה.

זה נשמע מוזר בהקשר צבאי, אבל לחיילים החרדים באירוע ניתנה הזכות לבחור. ברירות בין אפשרויות נוחות אבל לא מוסריות, לבין אפשרויות מוסריות אבל לא נוחות, הן חלק בלתי נפרד מחיים של אדם בוגר. החיילים היו רשאים לבחור בין כניסה לנגמ״ש, העמדה הנוחה, ובין עמדה מוסרית (בעיניהם), כולל המחיר שכרוך בכל אחת מהעמדות האלה. לפרמדיקית לא הייתה בחירה – החיילים החליטו בשבילה שהיא מבזה את הסביבה שלהם.

באנגלית קיימת המילה infantilize, שמשמעה “להתייחס לאדם כמו אל ילד”. המילה מתארת את היחס לפרמדיקית באירוע הנגמ״ש בצורה מושלמת, כיוון שלא הייתה לה שום השפעה על האירוע. אף אחד לא שאל אותה, אף אחד לא התייחס לרצונות שלה, אף אחד לא נתן לה זכות לבחור. כמו שמתייחסים לילד קטן. זה הזמן לחזור להפרשי הסמכות שהזכרתי קודם בצורה קצרה, כי העניין נובע ישירות מהיחס הילדותי לנשים – יש להן פחות סמכות בגלל שלילדים אין סמכות, וככל שבחברה מסויימת מתייחסים אליהן יותר כאל ילדים, ככה יש להן פחות השפעה. מאירוע הנגמ״ש ניכר שבעיני יותר מדי דתיים בארץ נשים חשובות כילדים. אף אחד מהם שעלה בתקשורת לא התעניין: מה רצונה של האישה? הלקונה הזאת מייצגת בעיניי הרבה מהקלקול שביחס הדתי לנשים. ההגנה הדתית על הזכות (החובה) לעלוב בנשים לרוב מקבלת צורה של מעין הפוך-על-הפוך, קרי שבבידוד, או בהרחקה, או ברתיעה מהנשים יש משום צורה של כבוד כלפיהן. אם הגברים הדתיים מקפידים על כבודן של הנשים, למה הן לא כובדו מעולם בזכות לערוך אפילו פסיק מההלכות שנוגעות אליהן?

אבי כהן, Israel Hayom ↩
ד״ר רבקה רביץ, Israel Hayom ↩

Being in the Moment

Wed, 09 Sep 2026 00:00:00 GMT

When I have a long train ride, I spend it in one of two very different ways. I might plan a meeting or a trip to a conference, catching up with material my AI agent has spit out for me, and texting one of my employees. I’ll stare at the black-and-orange Claude interface, alt-tab to WhatsApp to type something out at the speed of light, and already start considering how I might knock some items off my to-do list in the minutes before disembarking, to appear to the CEO like I’m efficient (you’ve all done it). I’ll then jam my laptop, its unwieldy charger, and its mouse into my backpack before hopping off the car. Most everyone else around me will either be doing the same, or they’ll stare at their phone screens with a bored look.

On the other hand, I might open a philosophical treatise in Ancient Greek and spend an entire hour getting through three pages. I’ll look at the squiggly line (tilde) above a vowel and hear its melody playing in my head. I’ll connect this melody with the rest of the sounds and start seeing wise, bearded men, maybe too smart for their own good, before my mind’s eye. I’ll be transported to the distant past and have a giddy sensation as some of humanity’s oldest wisdom materializes before me among jugs of wine, togas, marble columns, figs, and cheese. A classicist who reads the above description will be shocked at the inaccurate details, but that’s not the point; the point is that beautiful things move you, they stir emotions, facts be damned. One option, the one happening on my laptop, is rapid-fire and mechanical. A machine (Claude) could literally do it. The second is pleasant and vivid.

I’ve tried getting into meditation a few times and failed badly in every attempt—I simply cannot concentrate on nothing for even five minutes—but I remember one exercise that was very instructive among my many unfruitful ones. As I was pacing around my house counting steps, I suddenly realized how active my brain was, optimizing things. I was weighing this and considering that, all the while in mental overdrive. It’s a perfect zone to be in when you’re facing real, serious problems that are actually in your power to control, but worrying about the future without respite is no way to live. I feel experiences I love for their own sake are the remedy for this slow-and-certain burnout. They immerse me in the moment, and though time doesn’t slow down, whatever a romantic might say, my experience of it certainly does. Precisely because I mentioned Ancient Greek, I want to describe this feeling of being completely absorbed by the most distant experience imaginable from reading Plato, a football match, to show that you can be in the moment in any number of ways.

Some football games are snoozefests of a sort much worse than what meditation is to me. But, when the stakes are high and the air in the stands surges hot into the pitch, all I feel is the volatile concoction in my heart ready to erupt in joy; or sorrow; or anger, made even more unstable by not knowing which of these it’ll be. When everyone in the stands feels the same, talks the same, and wears the same battledress, it creates a sense of community that amplifies my feelings and sucks me in so that nothing else matters to me for ninety minutes (plus stoppage time). I think the best demonstration I can think of for how deeply you can be absorbed in a match (and for how beautiful the highest and lowest moments in football are), is that the only memory I have of a match that’s stronger than the memory of the match itself comes from a time I was in love. Consummate emotion is often a better reason to wake up in the morning than a hundred nagging tasks.

It’s inevitable that we take care of our affairs. To do otherwise, to never apply ourselves to material concerns, would turn us into peculiar and idle types, as well as unreliable to the people we love. Yet once my duty to the material is complete, my imagination takes me elsewhere. Although my fantasies may be exaggerating, they tell me I would happily ruin my knees forever to parry a critical penalty for my team (Maccabi), and that I would gladly swallow poison for a tenth of Socrates’ intellectual contribution to mankind. In the blink of an eye, I would be fulfilled in realms that mean much more to the world than my immediate problems.

Business Values

Wed, 02 Sep 2026 00:00:00 GMT

I am very much of the business world, in the sense that we consider “business” to mean people who dress elegantly, board airplanes with only carry-on trolleys, and use acronyms no one around them has heard of. Although my training is scientific, I was raised by two parents who ran large, successful businesses themselves, and many of my friends and family are very nearly the textbook example of businesspeople. But I also have quite strong ethical inclinations that run counter to the no-nonsense attitude of a modern organization, meaning I can’t help but be frustrated by the amorality of modern businesses.

All businesses are owned, operated, and managed by people who, being human beings, have moral obligations toward others. Some mega-conglomerates adopt an outright offensive, openly malevolent attitude toward their customers, employees, and anyone else affected by them, maintaining a legalistic position whereby they’re only obliged to benefit their board (disguised as shareholders); such organizations mistreat people in ways that would border on self-satire if they weren’t so depressing¹. These are low-hanging fruit, however, so I’ll set them aside. Instead, I want to touch upon the ethical choices of well-meaning companies, which they mistakenly call values, since confusion here is pervasive.

I recently ran into a typical example on LinkedIn (where else?), in a post where an executive I won’t name complained that modern businesses had lost their values, then proceeded to suggest his own: excellence, teamwork, innovation, diversity. Nothing about the post suggests he was being dishonest, but if you consciously grapple with moral questions yourself during your day-to-day, the problem here is obvious—his substitute is a non sequitur. Excellence, teamwork, and innovation (we’ll come back to diversity) aren’t values at all, they’re MOs, a way to maximize profit. For instance, we can assume that when the executive I mentioned included innovation in the list, he meant products that would be technologically or conceptually advanced so that they would simply sell better, or for a higher price. Innovation here is a way to deliver the most profitable product, rather than it being an educational goal for the good of the company’s junior employees.

One could respond by saying that by innovation he meant developing those junior employees so that they’ll be more productive for the company in the future. However, if an employee is trained with his productivity being the only goal, this cannot be called a value, because values are precisely the ideas we commit to without an eye to material gain. Innovation as a value would mean training employees to develop, and to come up with, the most unexpected and exotic ideas, period. Money could only be a secondary concern in that scenario.

Teamwork and excellence are much the same as innovation in this respect. If innovation asks: “How can we develop the most profitable product?” then teamwork and excellence simply ask: “How can we employ our people in the way that’s the most profitable for us?” Innovation, teamwork, and excellence all ask about value for the business, rather than about the values of the business.

We are left with diversity. This is a fraught topic, and my answer here isn’t as clear-cut. First, I believe that nowadays any company that proclaims diversity one of its guiding values warrants some suspicion. Companies have been known to roll back their DEI policies, reintroduce them, then scrap them again according to marketing needs and whoever happened to be residing in the White House. Second, diversity hires necessarily mean hiring someone who is less qualified over someone who is more so. If we trust that a candidate obtained their qualifications fairly, refusing to hire them in order to fill a diversity quota (itself a grotesque term) means harming them for a reason that is certainly contestable, if not questionable. On the flip side, if one assumes minorities need preferential treatment to be hired for a position for which they would otherwise be rejected, then that is a sign of a patronizing and condescending attitude toward them. However, if a business is earnest in its attempts to promote minorities, and if in addition its executives honestly believe that diversity hires are ethical despite their implications, I concede this is a value in the moral sense of the word.

So far, I have discussed things that look like values in the moral sense of the word, but in fact aren’t that at all, while conceding that diversity could be such a value in the right circumstances. I have tried to come up with more defensible examples of values instructing business behavior, but I’m honestly stumped². AI companies have recently suggested we put some vaguely defined brakes on AI development, but their argument is that we should do this to stop AI from ending humanity³. “Don’t wipe humanity off the face of the earth” is a very low ethical bar to clear. In my own personal experience getting a PhD in biology, I can say that scientists who research subjects with clear ethical implications (like genetic engineering in people) will often mention these problems, but will never expound them, let alone allow such considerations to figure into their research.

Say tomorrow a company finds a practical way to cure Down’s Syndrome in the womb, should we even let it? How much should the treatment be commercialized, and who should bear most of the cost? What bothers me most deeply when I ask myself such questions isn’t so much that a modern business’s default mode is amoral, as that we got to a point where an amoral attitude isn’t only taken for granted but is apparently acceptable and even desirable. I have attended many lectures, conferences, business meetings, and the like during my life. The people in these gatherings profoundly understand their field and mutually enrich each other to advance it. Even if the situation demands that we wear a sort of mask to enter, we still take our human responsibilities with us into meeting rooms and conference halls.

The Guardian, 11 March 2021 ↩
If you can think of any, please send me a message. ↩
The Guardian, 14 September 2026 ↩

Dormant

Sun, 26 Jul 2026 00:00:00 GMT

“This time went better than the last,” he thinks to himself. This girl who just dumped him is far more beautiful than the previous one. So fine, it’s still not where he wants to be, but this is an upward trajectory. Tom has a full life too: an easy job, a degree underway, all a man needs, really. He plays happier music than usual on his phone to balance his emotions—in his way, he has always been good at managing the atmosphere. He phones Beckie, his only close friend.

“I don’t get it, they are so into me one second, then let me go in the next.”

“You sound angry.”

“I’m not angry, I just don’t get it.”

He can hear the concern in her voice, but he knows he’s going to be alright, because he always is. No one is in better control of their emotions than him, and he knows it is one of his best qualities. He’s seen how erratic people get when they act irrationally. He starts up League of Legends, and tells himself next time he finds a date on Tinder, he’ll keep her just fine. When the game loads he notices his lower lip is a little sore—he has been biting on it during matches. It’s a hard habit to kick. He wonders for a moment if there is something he could play that doesn’t make him so tense and realizes it is probably time to eat dinner. His roommate, Liz, comes into the kitchen as he is sitting at the table eating pasta. She always comes back to the apartment long after the workday is over, and he wishes he knew how she finds so many things to do.

“How have you been?” she asks.

“Pretty good. My boss has been pretty happy with my work.”

“That’s good.”

She pauses for a second.

“I was out with this guy tonight,” she says. “He’s kind of cute.”

“Oh, nice.”

“Yeah.”

“How’d you meet him?”

“At a friend’s place. We’ve hung out a couple of times.”

He nods. “Hope it works out.”

She smiles at him coyly, and he looks down at his food.

“I should probably get to bed soon,” he says. “Lotta work tomorrow.”

“Sure. Night.”

“Night.”

He goes back to his room, stuffs his clothes into the laundry pile, and plays some more League of Legends. He jerks off, brushes his teeth, and goes to bed. His other roommate, Ryan, has just come back to the apartment with his girlfriend. Since Tom can only hear some murmuring and the creak of a door opening, he can pretend she’s someone else, like a male friend. Just to be sure he doesn’t hear anything he doesn’t want to, he starts the fan in his room to mask any sounds. The next day, he gets a call from his mother:

“Hi, Mom, what’s up?”

“I’m good, honey, how are you?”

“I’m fine.”

“Good, ummm… I need you to come over this week and help take the folding chairs down to the storage room, is that alright?”

“Sure, Mom, is Tuesday evening good?”

“Of course. Thanks, honey.”

“See you, Mom.”

Nothing makes him regret ever being born more than traffic jams; he curses at nothing and swears this is the last time he goes to visit his mom during rush hour. He lets his arm hang in front of the AC vent to cool down, in such a way that the cold air slips under it and into his armpit. “Jesus,” he thinks to himself, “calm down, who cares if it takes another twenty minutes.” A Kia cuts the queue right in front of him. “Goddamn son of a bitch!” He arrives at the threshold livid, and the door opens. Messi, a beautiful collie Tom has had since he was a puppy, walks into his open arms and licks his eyes and lips when he kneels down to pet him. It’s disgusting, but he can’t help giggling every time Messi does it.

“Hi, Mom! Hi, Messi!”

“He’s been waiting at the door for about ten minutes. I swear he can feel it when you’re about to visit.”

There used to be a time when Tom would wrestle with Messi, but he is over eleven now, with frizzy fur, gray hair around his muzzle and over his back and tail, and has trouble even getting up from the floor to go on walks. He scratches Messi behind his ears, then gets up to sit at the kitchen table. Messi limps by Tom’s side and lies down to rest on the floor next to him, letting out a tired grunt. His mom goes back to dicing vegetables.

“I’m making salad and eggs. How have you been?”

“I’m good, Mom.”

“Are you doing fine money-wise, need any help from me and Dad?”

“No thanks, I don’t spend much apart from rent and car maintenance.”

“Spend it going out to eat with friends.”

“I do, Mom.”

She starts cutting the cucumbers.

“How is work going?”

“Good. My boss has been pretty happy with my work.”

“Is that all?”

“I’m doing well at work. I’ll get my degree no problem. What else could I want?”

“If I had your brains I would be aiming for a Nobel Prize.”

“Well, I’m not you. What would I need a Nobel Prize for, anyway? Way too much of a headache.”

He twiddles his fingers and stretches in his chair.

“So, have you thought about what you’re going to do with your degree once you finish?”

He smothers a sigh inside his mouth, right before it escapes.

“Yeah, you said you needed help with those chairs, right?”

“Yes. You know where the key to the storage room is, right?”

“Yup. I’ll get right on it.”

“Put the key back where you took it from, so I don’t lose it.”

The storage room is always dusty and he always comes back from it all clammy. “Whatever, better me than Mom having to do it.” He looks around and sees the bookcase with all his old books from when he was a clever student in school. They remind him he’s always been smart, and that nothing has changed since then, that he’s on the same track to a bright future. Maybe he should take one of these books back with him, The Lord of the Rings maybe? The floor is littered with dusty toys and old furniture, none of it the right way up. He reaches over the mess on the floor to try and grab the book, and the tip of his finger brushes against it. He tries, but he can’t quite close his hand around the book. The dust is getting oppressive, and he has sweat stains all over. “Whatever, The Lord of the Rings can stay there.”

He finds Messi at the door and his salad ready when he returns. He gives Messi a hug and tastes the olive oil, tomato, and lemon juice all mixed together. It feels like home.

“Have you met anyone new at university?”

Mom is frying eggs now.

“Yeah, you know I got Beckie, and also Liz and Ryan, my roommates.”

“Right! I hear about that Beckie girl all the time, are you two more than friends?”

“Jesus, Mom, can’t I mention a friend without you immediately asking if we’re going out?”

“Don’t get mad, honey.”

“I know I know,” he says in an irritated tone, “but you worrying about it doesn’t help me now, does it? I’ll find someone when I do, it’s not like I’ll just run into her out on the street.”

“I know, but—”

“Mooom, c’mon!”

“You know I say that because I love you, right?”

“I know, Mom.”

He feels like it’s the right day to wear something nicer than usual for work, in order to compensate for wearing the same style of plain clothes for the past few days and maintain a balanced appearance. He stares at his shirts for a second: blue T-shirt, green T-shirt, brown T-shirt… There it is! Purple and orange, Austria Wien T-shirt. One of his best, he’s had it since high school. Blue jeans, black sneakers, and he’s good to go. Out in the café where he gets his morning coffee, someone catches his eye. Clean-shaven, button-down shirt, ecru chinos, white shoes, golden sunglasses. He is about Tom’s age, and when the man’s wedding ring flashes in the light for a split second, Tom feels a little something in the pit of his stomach. “Never mind,” he thinks to himself, “the people who care about me most don’t care about appearances. They care about who I am on the inside.”

The calmest part of his morning walk is a few minutes away from work. The hedges to his right are flowering, and he can hear the crickets chirping and clicking from inside them. To his left, across the narrow service road, is a wide lawn surrounded by tall trees, with a pond in its center. “This is nice,” he thinks to himself, and keeps on walking to work. He gets a call from his dad; he sounds dejected.

“Tom, we have to put Messi down.”

“Why?”

“He can’t get up at all. He soiled himself completely an hour ago.”

“Alright— well…”

“Yeah…”

“He had a good life. Peaceful.”

“I’ll stay by his side until it’s over.”

“Thanks, Dad.”

“Goodbye.”

He gets to the office. Connor is the first one to see him enter.

“What’s up?” he asks.

“I’m fine. Not much, I mean.”

“Are you joining us for football?”

“Like, today?”

“Yeah, we have the pitch between seven and nine o’clock.”

“No yeah, sounds good!”

“Great, we were missing a keeper.”

Connor takes a sip from his coffee mug and glances at his screen.

“Can I get your help with something?”

“Sure, what is it?”

“Printer’s out again.”

The printer refuses to take orders from at least one computer each day. Connor sends him a few pages to print out. Tom realizes he is in luck today—the printer responds to his computer without hesitation. “Happy to help,” he says when he gives Connor his pages, and goes back to his desk. He is reminiscing about Messi: sprint competitions, where he would always beat Tom by a mile. Dragging and flailing around a boxing glove tied to a rope for Messi to hunt. The way Messi would open the sliding door to the balcony with his front leg like a person, rather than with his muzzle. Such a sweet dog. He notices he’s staring at the spreadsheet on the screen in front of him. “Alright,” he thinks, “I can still work. What’s done is done.” Messi really did have a good life, carefree and tranquil. He was a good boy, but his time has come, and that’s alright; he’s been expecting this for a while now.

A few hours later he gets a text from his mom:

“How are you?” she asks.

He replies: “Did you hear about Messi?”

“Of course. He was an intelligent, loving family dog. I’ll miss him.”

He starts walking toward the exit. “He had a good life. It’s been a long time coming. Always carefree. Dad was with him.” He is almost at a running pace now. He spots the smoking zone as soon as he comes out, a little out of the way. No one is there. He heads toward it, sits down on the bench, and breaks down crying.

רדום

Sun, 26 Jul 2026 00:00:00 GMT

“הפעם הזאת הלכה טוב יותר מהקודמת,” הוא חושב לעצמו. הבחורה הזאת שזרקה אותו הרבה יותר יפה מהקודמת. בסדר, הוא עדיין לא איפה שהוא רוצה להיות, אבל זה קו עלייה. לרן יש גם ממילא חיים מלאים: עבודה קלה, תואר בדרך, כל מה שבנאדם צריך, בעצם. הוא מנגן מוזיקה שמחה יותר מהרגיל בטלפון שלו כדי לאזן את הרגשות שלו – בדרכו שלו, הוא תמיד יודע לנהל את האווירה. הוא מתקשר לנוגה, החברה הקרובה היחידה שלו:

“אני לא מבין את זה, רגע אחד הן לגמרי בקטע שלי, ורגע אחרי זה הן עוזבות אותי.”

“אתה נשמע כועס.”

“אני לא כועס, אני פשוט לא מבין.”

הוא שומע את הדאגה בקול שלה, אבל הוא יודע שהוא יסתדר, כי הוא תמיד מסתדר. אף אחד לא שולט ברגשות שלו יותר טוב ממנו, והוא יודע שזאת אחת התכונות הכי טובות שלו. הוא שם לב כמה בלתי-צפויים אנשים נהיים כשהם פועלים ללא היגיון. הוא מפעיל את המחשב כדי לשחק בו, ואומר לעצמו שבפעם הבאה שהוא יוצא לדייט עם מישהי מטינדר הוא כבר יצליח לשמור עליה בלי בעיה. כשהמשחק עולה הוא שם לב שהשפה התחתונה שלו קצת פצועה – הוא נושך אותה תוך כדי המשחק. זה הרגל שקשה להתנער ממנו. הוא תוהה לרגע אם יש משהו שהוא יכול לשחק בו שלא יכניס אותו לכזה מתח, ומבין שכנראה הגיע הזמן לאכול ערב. השותפה שלו לדירה, מיכל, נכנסת למטבח בזמן שהוא יושב בשולחן ואוכל פסטה. היא תמיד חוזרת הביתה הרבה אחרי סוף יום העבודה, והוא מאד היה רוצה לדעת איך היא מוצאת כל-כך הרבה דברים לעשות.

“מה המצב?” היא שואלת.

“אחלה. הבוסית מרוצה מהעבודה שלי.”

“זה טוב.”

היא משתהה לשנייה.

“יצאתי עכשיו לדייט עם מישהו,” היא אומרת, “הוא די חתיך.”

“אה, נחמד.”

“כן.”

“איך נפגשתם?”

“בבית של חבר. התראינו כבר כמה פעמים.”

הוא מהנהן. “מקווה שזה יעבוד.”

היא מחייכת אליו חיוך מתחנחן, והוא מפנה את המבט לצלחת.

“אני חושב שכדאי שאני אלך לישון תכף,” הוא אומר, “יש לי הרבה עבודה מחר.”

“בטח. לילה טוב.”

“לילה טוב.”

הוא חוזר לחדר שלו, זורק את הבגדים שלו לערימת הכביסה, ומשחק עוד קצת במחשב. הוא מאונן, מצחצח שיניים, והולך לישון. השותף הנוסף, רז, בדיוק חזר לדירה עם חברה שלו. כיוון שרן מסוגל לשמוע מתוך החדר רק מלמולים ואת החריקה של הדלת, הוא יכול להעמיד פנים שהיא מישהו אחר, חבר למשל. כדי להיות בטוח שהוא לא ישמע שום דבר שהוא לא רוצה לשמוע הוא מפעיל את המאוורר, שימסך את הרעשים. ביום למחרת הוא מקבל שיחה מאמא שלו:

“היי, אמא, מה המצב?”

“בסדר, חמוד, מה שלומך?”

“סבבה.”

“יופי, אממממ… אני צריכה שתבוא לעזור לי להוריד את הכיסאות המתקפלים למחסן, זה בסדר?”

“בטח, אמא, שלישי בערב תופס?”

“ברור. תודה, חמוד.”

“ביי, אמא.”

כלום לא גורם לו לקלל את היום שהוא נולד יותר מפקקי תנועה; הוא מקלל את האוויר ונשבע שזאת הפעם האחרונה שהוא נוסע לבקר את אמא שלו בשעות העומס. הוא מניח את היד שלו מול פתח המזגן כדי להתקרר, כשהיא תלויה באופן כזה שהאוויר יזרום לתוך בית-השחי שלו. “אלוהים,” הוא חושב לעצמו, “תירגע, למי אכפת אם זה לוקח עוד עשרים דקות.” קיה אפורה נדחפת בפקק לפניו. “לך קיבינמט, בן של זונה!” הוא מגיע לסף הדלת כשהוא רותח, והדלת נפתחת. מסי, קולי יפהפה שרן מגדל מאז שהוא היה גור, צועד לתוך זרועותיו הפתוחות ומלקק את העיניים ואת השפתיים שלו כשהוא כורע ללטף אותו. זה דוחה, אבל הוא לא יכול שלא לצחקק כל פעם שמסי עושה את זה.

“היי, אמא! היי, מסי!”

“הוא חיכה ליד הדלת כבר עשר דקות בערך. אני נשבעת שהוא יכול להרגיש כשאתה מתקרב.”

פעם רן היה מתאבק עם מסי, אבל הוא כבר בן יותר מאחת-עשרה. הפרווה שלו מאפירה סביב החוטם ועל הגב והזנב שלו, ומפוצלת כמו מטאטא ישן, והוא מתקשה לקום מהרצפה לצאת לטיולים. הוא מגרד למסי מאחורי האוזן, ואז נעמד כדי להתיישב בשולחן האוכל. מסי צולע לצידו ונשכב על הרצפה לנוח לידו, תוך כדי שהוא משחרר אנחת עייפות. אמא שלו חוזרת לקצוץ ירקות.

“אני מכינה סלט וחביתה. מה נשמע?”

“סבבה, אמא.”

“אתה בסדר מבחינת כסף, צריך עזרה ממני ומאבא?”

“לא תודה, אני לא מוציא הרבה מעבר לדירה ולתחזוקה של האוטו.”

“תוציא אותו על אוכל בבילויים עם חברים.”

“זה מה שאני עושה.”

היא מתחילה לחתוך את המלפפונים.

“איך הולך בעבודה?”

“אחלה. הבוסית מרוצה מהעבודה שלי.”

“זהו?”

“אני מסתדר טוב בעבודה. התואר שלי מתקדם ללא תקלות. מה עוד אני אמור לרצות?”

“אם היה לי את השכל שלך הייתי שואפת לפרס נובל.”

“בסדר, אבל אני לא את. בשביל מה אני צריך פרס נובל, חוץ מזה? זה כאב ראש גדול מדי.”

הוא משחק עם האצבעות שלו ומתמתח בכיסא.

“אז, חשבת מה תעשה עם התואר שלך אחרי שתסיים?”

הוא מחניק אנחה בתוך הפה שלו, רגע לפני שהיא נפלטת.

“כה, אז אמרת שאת צריכה עזרה עם הכיסאות האלה, נכון?”

“כן. אתה יודע איפה נמצא המפתח למחסן, נכון?”

“כן. אני אטפל בזה עכשיו.”

“תחזיר את המפתח לאיפה שלקחת אותו, שאני לא אאבד אותו.”

המחסן תמיד מלא אבק, ורן תמיד חוזר ממנו מיוזע ומלוכלך. “שיהיה, עדיף שאני אעשה את זה ולא אמא.” הוא מסתכל סביבו ורואה את הכוננית עם כל הספרים הישנים מהתקופה שהוא היה תלמיד מוצלח בבית הספר. הם מזכירים לו שהוא תמיד היה חכם וששום דבר לא השתנה מאז, שהוא עדיין על אותו הנתיב להצלחה. אולי הוא רוצה לקחת איתו את אחד הספרים האלה, נגיד את שר הטבעות? הרצפה מלאה בצעצועים מאובקים ורהיטים ישנים, כולם מפוזרים והפוכים. הוא מותח את עצמו מעבר לבלגן שעל הרצפה כדי לנסות להגיע לספר, וקצה האצבע שלו מלטף את הכריכה. הוא מנסה לסגור את היד סביב הספר, אבל לא מצליח. האבק מתחיל להעיק עליו והוא מכוסה כתמי זיעה. “יאללה, ששר הטבעות יישאר איפה שהוא.”

מסי מחכה בדלת והסלט מחכה על השולחן כשהוא חוזר. הוא מחבק את מסי וטועם את שמן הזית, העגבנייה, והלימון מעורבבים; טעם הבית.

“פגשת מישהו חדש באוניברסיטה?”

אמא מטגנת את החביתה עכשיו.

“כן, יש לי את נוגה, וגם את מיכל ואת רז, השותפים שלי.”

“אה נכון! מי זאת הנוגה הזאת שאני שומעת עליה כל הזמן? אתם חברים-חברים?”

“רבאק, אמא, אני לא יכול להזכיר חברה בלי שישר תשאלי אותי אם אנחנו יוצאים?”

“אל תתעצבן, חמוד.”

“אני יודע אני יודע,” הוא אומר בטון מרוגז, “אבל זה שתדאגי מזה לא יעזור לי, נכון? אני אמצא אותה כשאני אמצא אותה, זה לא שאני פשוט אתקל בה ברחוב יום אחד.”

“אני יודעת, אבל–”

“אמא, נו די!”

“אתה יודע שאני אומרת את זה בגלל שאני אוהבת אותך, נכון?”

“אני יודע, אמא.”

הוא מרגיש שהגיע הזמן להתלבש יפה מהרגיל לעבודה, כדי לפצות על זה שהוא לבש בגדים פשוטים באותו הסגנון בימים האחרונים וכדי לשמור על הופעה מאוזנת. הוא בוהה בחולצות שלו לרגע: טישרט כחול, טישרט ירוק, טישרט חום… הנה! סגול וכתום, חולצה של הקבוצה אוסטריה וינה. אחת החולצות הטובות שלו, שהוא מחזיק בארון מאז התיכון. ג’ינס כחול, סניקרס שחורים, והוא מוכן לצאת מהבית. בחוץ, בבית הקפה שהוא קונה בו את הקפה של הבוקר, מישהו מושך את תשומת הלב שלו. מגולח למשעי, חולצה מכופתרת, מכנסי בד בצבע בז’, נעליים לבנות, משקפי שמש עם מסגרת מוזהבת. הוא בערך בגילו של רן, וכשטבעת הנישואים שלו מבזיקה באור לחלקיק שנייה, רן מרגיש משהו בבטן שלו. “זה לא משנה,” הוא חושב לעצמו, “לאנשים שהכי אכפת ממני לא משנה המראה החיצוני שלי. משנה להם מי אני בפנים.”

החלק הכי נעים של הליכת הבוקר שלו הוא במרחק כמה דקות מהעבודה. הגדרות החיות מימינו מלבלבות, והוא יכול לשמוע את הצרצרים שרים ונוקשים מתוכן. משמאלו, מעבר לשביל השירות, נמצאת מדשאה מוקפת עצים גבוהים, עם אגם מלאכותי במרכזה. “נחמד,” הוא חושב לעצמו, וממשיך ללכת לעבודה. אבא שלו מתקשר אליו; הוא נשמע מדוכא:

“רן, אנחנו צריכים להרדים את מסי.”

“למה?”

“הוא לא מצליח לקום מהרצפה בכלל. הוא עשה על עצמו את כל הצרכים לפני שעה.”

“טוב– אוקיי…”

“כן…”

“היו לו חיים טובים. שקטים.”

“אני אשאר איתו עד שזה נגמר.”

“תודה, אבא.”

“להתראות.”

הוא מגיע למשרד. דני הוא הראשון שרואה אותו נכנס.

“מה קורה?” הוא שואל.

“בסדר. שום דבר מיוחד, זאת אומרת.”

“אתה מצטרף אלינו לכדורגל?”

“היום כאילו?”

“כן, שמרנו את המגרש להיום בין שבע לתשע.”

“כן אחלה, נשמע מצויין.”

“מעולה, היה חסר לנו שוער.”

דני לוגם מהקפה ומעיף מבט על המסך שלו.

“אפשר את העזרה שלך במשהו?”

“בטח, מה קרה?”

“המדפסת התקלקלה שוב.”

המדפסת מסרבת לקבל הוראות ממחשב אחד לפחות בכל יום. דני שולח לו כמה דפים להדפסה. רן מבין שיש לו מזל היום – המדפסת מגיבה למחשב שלו ללא היסוס. “שמחתי לעזור,” הוא אומר כשהוא מגיש לדני את הדפים, וחוזר לשולחן שלו. הוא נזכר במסי: תחרויות ריצה, שמסי תמיד היה מנצח בהן אותו בקילומטר. כפפת האגרוף שהוא קשר לחבל, כשהוא מנופף בה וגורר אותה בשביל מסי שיצוד אותה. הדרך שבה מסי היה פותח את דלת ההזזה למרפסת עם הרגל הקדמית שלו, כמו בנאדם, במקום עם החוטם. כזה כלב חמוד. הוא שם לב פתאום שהוא בוהה בטבלת האקסל על המסך שלו. “טוב,” הוא חושב, “אני עדיין יכול לעבוד. מה שהיה היה.” למסי באמת היו חיים טובים, שקטים ושלווים. הוא היה כלב טוב, אבל זמנו הגיע, וזה בסדר; הוא ידע שזה יגיע כבר כמה זמן.

אחרי כמה שעות הוא מקבל הודעה מאמא שלו:

“מה שלומך?” היא שואלת.

“שמעת על מסי?” הוא עונה.

“ברור. כלב משפחה טוב וחכם. אני אתגעגע אליו.”

הוא מתחיל ללכת לכיוון היציאה. “היו לו חיים טובים. זה היה בדרך לקרות כבר מזמן. חיים שלווים. אבא היה איתו.” הוא כבר כמעט בקצב ריצה. הוא מבחין באזור העישון מיד כשהוא יוצא מהבניין, מעט מרוחק מהשביל. אף אחד לא נמצא שם. הוא הולך לשם, מתיישב על הספסל, ופורץ בבכי תמרורים.

Tamir Mittelman

נס גלוי

Footnotes

Genetically Modified Organisms

Footnotes

מי שואל אותך

Footnotes

Being in the Moment

Business Values

Footnotes

Dormant

רדום