מי שואל אותך

לפני כמה שבועות, לטובת מי שחי מבודד על המאדים (אשריהו), פרצה בארץ סערה בגלל הסירוב של כיתת לוחמים דתיים¹ לעלות לנגמ״ש שישבה בו פרמדיקית. אני לא אגע פה לא בתיאור המקרה ולא ברוב הטיעונים שעלו משני הצדדים בעקבותיו, כי כבר שמעתם אותם ואין לכם בי צורך שאחזור עליהם. במקום זה, תיזכרו לרגע בסיקור של המקרה ובתגובות אליו. לא שכחו להתייחס לאחת המעורבים?

כשדיונים ושיחות ספונטנים מתפתחים לשיחה על מצבן של הנשים בעולם, התלונות העיקריות שאני שומע מהן מתמקדות לרוב בשני נושאים: הטרדות מיניות והפרשי סמכות, שמהם נגזרים גם הפרשי שכר. לראשון אין קשר ישיר למקרה (עקיף קיים בהחלט, אבל זה דיון נפרד); והשני קשור בצורה מעט מעורפלת שאגע בה בהמשך, אבל כרגע, בדיוק בגלל שאני גבר, אני רוצה להתחיל בנקודה שאני שם אליה לב באופן אישי הרבה יותר מהאחרות – שפשוט לא שואלים אתכן. האיום בהטרדות או בתקיפות מיניות הוא שולי לרוב הגברים הסטרייטים, וכמובן שבנושאי הסמכות והשכר אנחנו נמצאים בצד הנכון של המתרס ברוב המקרים, אבל לעומת זאת המצב שבו לא שמים עלינו מוכר לכל בנאדם. כמעט מיותר להגיד שלכולנו יש דוגמאות כאלה מהשירות הצבאי, כשלי למשל זכור במיוחד היום שבו הכריחו אותי להשאר ער 26 שעות עם אזעקה מוקלטת שפועלת ברקע בלי הפסקה – עינוי סיני של ממש. באותה המידה כל אחד יכול לבחור לעצמו דוגמאות גם מבית הספר, מהבית, מהעבודה, מהזוגיות, ומאיפה שהוא לא ירצה.

בחזרה לאירוע הנגמ״ש, הפרמדיקית בלטה באירוע הזה בדיוק בהעדרה. היא תפקדה שם כג’וק שנבהלתם לגלות בחדר המלון (“אני לא נכנס עד שהיא יוצאת”), או לכל היותר כאדם חסר חשיבות אלא כחפץ (מיני – זאת כל ההצדקה לאיסור הדתי). לחיילים אסור להתראיין ללא אישור מדובר צה״ל, לכן צריך לשאול: מי דיבר בשמה? באליטה הדתית והשלטונית נזעקו המון אנשים להגנת הלוחמים, אבל להגנת הפרמדיקית יצאו רק ח״כים מהאופוזיציה ושאר גורמים חסרי כוח אמיתי. אין שום גורם “מתווה מדיניות”, כפי שהם נקראים, שהגן על זכותה של הפרמדיקית לאכלס חלל עם גברים, עניין שבעיני כל אדם ליברלי הוא מובן מאליו, וניכר גם שאפילו מבין המגנים עליה, אף אחד לא שאל את עצמו מה היא בכלל חשבה על המקרה.

אפשר לטעון לעומתי שהמג״ד ששפט את החיילים למחבוש התייצב להגנת הפרמדיקית, מה שמוכיח לכאורה שהפיקוד התייצב לצידה, אלא שהמג״ד לא הגן פה על החיילת אלא על סמכות המפקד. גם אילו החיילים היו מסרבים לעלות על נגמ״ש שמוצב בו כפרמדיק דרדסבא, שאין לו ככל הנראה הכשרה מתאימה, הם היו נשלחים למחבוש, בגלל שהפיקוד הצבאי במצב כזה מגן על הסמכות של עצמו ולא על כבודה של החיילת שהושפלה על ידי חברי הפלוגה. כיוון שהצבא הגן פה על עצמו, השלטון על החיילים הגברים, אבל אף אחד לא הגן לא על האישה ולא על האוטונומיה שלה כבת-אנוש, אין דרך לומר שמצבן של הנשים השתפר בגלל האירוע הזה. מצבן בהחלט עשוי להדרדר לעומת זאת אם בממשלה או בכנסת יחליטו למנוע הישנות של מקרים כאלה – החלטה שבהרכבן הנוכחי של הכנסת ושל הממשלה תהיה בהכרח לרעת הנשים.

אני אצטט פה גם את הטור² של ד״ר רבקה רביץ, שניסתה לברך בו את החיילים בפרשה ויצאה מקללת. היא כותבת שעבור גברים חרדים נסיעה איתה (כלומר עם ד״ר רביץ) באמבולנס “לא עומדת בסטנדרטים ההלכתיים שלהם” ומצדיקה אותם כך: “אף אחד מהגברים הללו לא חושב שאני פחות טובה מהם, פחות חכמה, פחות מוצלחת או פחות מוכשרת… הכישרון הכי יעיל שהצלחתי למצוא בתוכי היה היכולת להבין אותם” (ההדגשה שלי). היא פורטת את כל הבוז שגברים חרדים רוחשים כלפיה ומיד משלה את עצמה בפסקה קצרצרה אחת: הבעיה לדידה היא לא חלילה שגברים חרדים חושבים שהיא פחות טובה מהם; פחות חכמה; או פחות מוצלחת מהם, למרות כל הראיות. פשוט הכישרון הכי חשוב שיכול להיות לאישה הוא להבין את הגברים שמבחינתם עצם הנוכחות שלה היא גנאי להם. מיותר לציין שהיא לא מבקשת מהם את אותה ההבנה או ההתחשבות כלפיה.

אני רוצה לציין גם נקודה של צביעות שמגיעה מתוך הבית הליברלי שלי, שהצביעה עליה מדענית הסגל של המעבדה שעשיתי בה את הדוקטורט. כדרכם של מדעני סגל היא ניפקה את ההברקה הזאת כאילו הייתה עניין של מה-בכך, ואני נותן לה את הקרדיט על הטיעון שתקראו מיד. בשביעי באוקטובר נחטפו יחד עם האזרחים גם חיילות וחיילים רבים. החיילות החטופות נחטפו ממוצבים צמודים לגדר, שהסיכון בהם הוא כבכל מוצב קדמי. כשהחיילות נחטפו, ההחזרה שלהן הביתה הוגדרה בעדיפות גבוהה יותר משל החיילים הגברים. הצביעות נמצאת בניסיון שלנו לאחוז את המקל משני קצותיו: מצד אחד, אנחנו מבקשים שחיילות ישרתו בתפקידים קרביים לפי אותם קריטריונים שמודדים לפיהם חיילים. מצד שני, כאשר החיילות נפגעות (נחטפות) כפי שאפשר לצפות שיקרה לחיילת קרבית, אנחנו נותנים להן יחס מועדף. עלינו, הליברלים שמאמינים בשוויון בין נשים לגברים, לבחור: או שחיילות לא משרתות בסיכון קרבי; או שהן כן, ואז צריך להתייחס אליהן כמו אל גבר באותו התפקיד. אני מציע לשאול את הנשים תחילה.

זה נשמע מוזר בהקשר צבאי, אבל לחיילים החרדים באירוע ניתנה הזכות לבחור. ברירות בין אפשרויות נוחות אבל לא מוסריות, לבין אפשרויות מוסריות אבל לא נוחות, הן חלק בלתי נפרד מחיים של אדם בוגר. החיילים היו רשאים לבחור בין כניסה לנגמ״ש, העמדה הנוחה, ובין עמדה מוסרית (בעיניהם), כולל המחיר שכרוך בכל אחת מהעמדות האלה. לפרמדיקית לא הייתה בחירה – החיילים החליטו בשבילה שהיא מבזה את הסביבה שלהם.

באנגלית קיימת המילה infantilize, שמשמעה “להתייחס לאדם כמו אל ילד”. המילה מתארת את היחס לפרמדיקית באירוע הנגמ״ש בצורה מושלמת, כיוון שלא הייתה לה שום השפעה על האירוע. אף אחד לא שאל אותה, אף אחד לא התייחס לרצונות שלה, אף אחד לא נתן לה זכות לבחור. כמו שמתייחסים לילד קטן. זה הזמן לחזור להפרשי הסמכות שהזכרתי קודם בצורה קצרה, כי העניין נובע ישירות מהיחס הילדותי לנשים – יש להן פחות סמכות בגלל שלילדים אין סמכות, וככל שבחברה מסויימת מתייחסים אליהן יותר כאל ילדים, ככה יש להן פחות השפעה. מאירוע הנגמ״ש ניכר שבעיני יותר מדי דתיים בארץ נשים חשובות כילדים. אף אחד מהם שעלה בתקשורת לא התעניין: מה רצונה של האישה? הלקונה הזאת מייצגת בעיניי הרבה מהקלקול שביחס הדתי לנשים. ההגנה הדתית על הזכות (החובה) לעלוב בנשים לרוב מקבלת צורה של מעין הפוך-על-הפוך, קרי שבבידוד, או בהרחקה, או ברתיעה מהנשים יש משום צורה של כבוד כלפיהן. אם הגברים הדתיים מקפידים על כבודן של הנשים, למה הן לא כובדו מעולם בזכות לערוך אפילו פסיק מההלכות שנוגעות אליהן?

Footnotes

1. אבי כהן, Israel Hayom ↩

2. ד״ר רבקה רביץ, Israel Hayom ↩