נס גלוי

החלק הכי מעניין בשבילי בתואר בבלשנות היה הדרישה ללמוד שלוש שפות זרות. בנוסף לגעז (שפת קודש אתיופית) ולקטלאנית (לא דומה לספרדית יותר מצרפתית) למדתי גם אירית מודרנית, שזכורה לי עד היום כשפה הכי קשה שלמדתי בפער גדול, יותר אפילו מהיוונית העתיקה שפגשתי מאוחר יותר. לאירית יש סיפור עצוב למדי. למרות שיש לה היסטוריה כתובה לא פחות עתיקה משל האנגלית, ולמרות שהנזירים האירים נתנו לאירופה את הנקודה בסוף המשפט ואת הרווח בין המילים, כיבוש זר מחק אותה כמעט לגמרי. האנגלים, בייחוד החל מימיו של אוליבר קרומוול, דרסו בשיטתיות את השפה האירית באי שלה, ובשילוב עם הרעב באירלנד במאה ה-19 שגרם לגל הגירה אדיר לארה״ב, השפה האירית דעכה, עד שהיא הגיעה למצב הגסיסה הנוכחי שלה. לפי חוקי אירלנד השפה האירית היא השפה הרשמית הראשונה של המדינה לפני האנגלית, אבל בפועל יש לה פחות ממאה-אלף דוברי שפת אם בארץ של 5.5 מיליון איש. הסיפור של השפה האירית, לצערי, לא יוצא דופן בעולמן של השפות האנושיות. לקטלאנית שציינתי בתחילת הפסקה יש כמה מיליוני דוברי שפת אם, אבל היא נתונה ללחץ ולדחיקה מתמידים מצד הספרדית. באמריקות מאות (אם לא אלפי) שפות ילידיות נמחצו כמעט ללא זכר תחת המכבשים האנגלים, הצרפתים, הספרדים, והפורטוגלים. יש שפה מתה אחת בודדה שחזרה לתחייה, שפה שהיא יוצאת דופן ניסית בהיסטוריה האנושית – השפה העברית.

העברית שייכת למשפחת השפות השמיות שילידיות למזרח התיכון. קרובות המשפחה שלה, מהדומה ביותר לשונה ביותר, הן הפניקית שדוברה בלבנון (הפניקים המציאו את האלפבית), הארמית, הערבית, ואפילו האמהרית, שמוצאה ככל הנראה בשבטים שהיגרו בהפלגה מדרום חצי האי ערב למזרח אפריקה בעבר הרחוק. השפות האלה פרצו כולן מאותו האזור, ובמרוצת השנים, כשהשבטים במזרח התיכון נפרדו זה מזה, השפה שהם דיברו נסעה בכיוון שונה עם כל שבט, וכך היא התפתחה לשפות השמיות השונות (אם זה נשמע לכם מעורפל, ההבדלים בין האנגלית הבריטית והאנגלית האמריקאית הם דוגמה מצויינת של השתנות שפה; לולא תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות אפשר היה לשער שבימינו האנגלית הבריטית והאמריקאית כבר היו אולי מתגלגלות לשפות דומות אך נפרדות). העברית חיה בשלווה בין אחיותיה השמיות באזור ארץ ישראל בשנים שלפני הספירה, אבל סביב הולדת ישו הארמית כבר העלימה אותה כמעט לחלוטין. ישו כמעט בוודאות דיבר ארמית, אולי גם יוונית, אבל עברית הוא ידע רק מכתבי הקודש. עד ימי הביניים העברית נעלמה לחלוטין כשפה דבורה והשתמרה רק בתפילות ובכתבי הקודש ובפרשנויות שלהם. כדי להמחיש עד כמה העברית הייתה גמורה, מספיק לציין שהרמב״ם כתב את מורה נבוכים, אולי הספר היהודי הכי מפורסם מימי הביניים, בערבית.

את הסיפור של תחיית העברית אתם ככל הנראה מכירים, אם אתם מסוגלים לקרוא את הטקסט הזה ללא תרגום (לאקדמיה ללשון העברית יש אוסף מצויין של כתבות בנושא¹). מדובר בשילוב של מוטיבציה לאומית של החלוצים יחד עם הצורך לאחד את כל הגלויות תחת שפה אחת שכל היהודים הכירו, ובמובן הזה היא הייתה חלק רגיל מגל ההתעוררויות הלאומיות ששטף את אירופה במאה ה-19. אבל גם אם תחיית העברית לא מיוחדת בהיסטוריה הפוליטית של אירופה, לעברית יש ייחודיות עצומה בהיסטוריה של השפות: העברית שפה מתה שקמה לתחייה, בשונה מהשפות העממיות באירופה שהחליפו שפות של אימפריות זרות (למשל הצ’כית שהחליפה את הגרמנית בצ’כיה). הדוברים הילידיים החדשים שלה, שכאילו הופיעו יש מאין, גדלו כולם על שפות אחרות ובעיקר רוסית, ערבית, והאחיות יידיש וגרמנית. התוצאה היא התערובת הלשונית המשוגעת שהתהוותה בעברית בעקבות ההחייאה של שפה שהייתה קבורה במשך אלפיים שנה באותו המקום, ושקמה מקברה בעולם שונה לגמרי. ההשלכה של זה הייתה שלעברית חסרו באופן נואש לא רק מילים להמצאות מודרניות, אלא גם מילים יומיומיות כמו “כן” (שכבר נשחקת מרוב שימוש ל”כה” בשפתם של הרבה אנשים כולל אותי) ו”תודה”.

אחת התוצאות הכי מצחיקות של המחסור האמור במילים דבורות היא אוצר הדיבור היומיומי ובייחוד הקללות שלנו. כדי להגן על פני האתר אני לא אשטח אותן כאן, אלא רק אגיד שאם תבחנו את כל הברכות וההפטרות שעוברות לכם בראש במהלך היום, תגלו שרובן המכריע מגיע מערבית, מיידיש, מרוסית, או מאנגלית (מוזמנים לשלוח לי שאלות על מילים ספציפיות). אפילו החידוש ז’ על שלל נגזרותיו העכשוויות מוצאו ככל הנראה בארמית². נוסף על הקללות יש לנו גם הרבה שאילות נוספות כמו תרגומי השאילה “מה נשמע?” (ווס הרצעך, יידיש) ו”איך הולך?” (Wie geht’s, גרמנית) ומילות סלנג שאי אפשר לחיות בלעדיהן כמו: כיף, סבבה, ואחלה, כולן לקוחות מערבית. את המילה “סלנג” עצמה שאלנו מאנגלית.

בעולם הדקדוק יש לנו גם שאילות שהן מעט מכוערות בעיניי כמו המבנה העורך-דיני “היום בו נסעתי” האירופאי במקום “היום שנסעתי בו” המקורי, שמשגשג לשמחתי ללא תחרות בלשון הדיבור. יש גם מילה שלגביה שפת הדיבור נכנעת כמעט ללא קרב לאנגלית בצורה שמעלימה מהדיבור שלנו המון גוונים, לדוגמה: “עושה לי לבכות/להקיא” במקום “גורם”, “עושה אותי יפה” במקום “הופך ליפה/מייפה”, “עושה אותי שמח” במקום “משמח”, ו”עושה שכל” במקום “הגיוני/מסתדר”. למרות זאת, קשה לי להתלונן כשהאלטרנטיבה היא שהיינו מדברים בשפה זרה לגמרי לארץ ישראל, כשהסיכון העיקרי הגיע מהגרמנית והיידיש, שמרוחקות שנות אור מהעברית ומהמזרח התיכון בכלל.

תודות ללימודים הארוכים שלי זכיתי להבין ולהתרגש מניסים מעשה ידי-אדם כמו חיסונים למחלות ילדות, שהם תוצאה של מאות ואלפי שנים של דיונים, ניסויים, כשלונות, ומאמצים אנושיים כבירים. מכל הנפלאות שקיימות היום על כדור הארץ, לנו, ליהודים בישראל, יש פלא משלנו שבראו והורישו לנו דור בוני הארץ. שוו בנפשכם את המאמץ שהם היו צריכים להתמסר לו כדי לזנוח את שפות האם שלהם, ללמוד מאפס את הדקדוק ואת אוצר המילים של שפה שאין לה דובר שפת-אם אחד, ולבסוף לטבוע בה מילים וביטויים חדשים שיהפכו לטבעיים למשמע. נס אמיתי.

Footnotes

1. האקדמיה ללשון העברית, “העברית המתחדשת” ↩

2. מילון אבניאון ↩